משה דייב רק בן 31, אבל למוד ניסיון חיים. אפשר לומר שעבר את ילדותו ונעוריו במסלול הקשוח - הוא מסוג הילדים שתמיד אמרו עליו "פוטנציאל לא ממומש", ומגיע מרקע של פנימיות כבר מהגיל הרך ובגיל 10 נשלח למשפחת אומנה עד שאיבד את אימו כשהיה בן 13.
כשאימו נפטרה, משה שב לגור עם אביו המבוגר, כשחמשת אחיו הגדולים מנסים לסייע לו ולאחיו הקטן לשרוד. בשל נסיבות חייו, נאלץ לטפל באביו החולה ובכל עול הבית, לפרנס ולהיות אחראי, הרבה יותר ממה שמצופה מנער בן גילו, אך מעולם לא הרגיש מסכן.
"עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, ונשמרתי תמיד להיות במסלול הטוב"
משה היה ילד מאוד חכם, שסירב להגיע לבית הספר. מסוג הילדים שלא צריכים להתאמץ כדי להוציא ציונים גבוהים, אבל לו הייתה לו הסבלנות לשבת ולהקשיב למה שהמורה אומרת שיעור שלם, שלא לדבר על הקושי לשרוד יום לימודים מלא.
כמו הרבה בני נוער שמחפשים דרך להתפרנס, גם משה מצא את עצמו במטבחים. כשהוא מתחיל בתפקיד הסיזיפי והשולי לכאורה שבמסעדות, שוטף כלים, הוא מקפיד להטות אוזן ולשמור על ערנות. לאט - לאט הוא לומד ורוכש ידע, מפגין רצינות, משמעת עצמית ומוטיבציה גבוהה ומתקדם במעלה התפקידים, לפס הקר, לפס החם ולבסוף מגיע גם לעמדת הניהול של המסעדה.
בגיל 21 ניהל לראשונה את מסעדת "פרנצ'סקה" האיטלקית שבעיר הולדתו, ראשון לציון, אחריה ניהל את "פנטזיה", ולאחר מספר תחנות נוספות החליט שהגיע הזמן לפתוח מסעדה משלו - "Black&White", מסעדת סושי על טהרת המטבח היפני.
"הדייקנות והפרפקציוניזם היפניים עניינו אותי במיוחד"
המטבח היפני מושך את משה כבר מספר שנים, ולדבריו, הדייקנות והפרפקציוניזם שמאפיינים אותו מושכים אותו במיוחד, בעיקר בשל הניגוד שבמטבח הזה למטבח הישראלי. עם זאת, משה יודע שהחך הישראלי לא מקבל את הטעמים היפניים האותנטיים כפי שהם, ולכן נהנה מהאתגר של התאמת המנות לטעמים שהישראלים אוהבים.
עם שילובים מעניינים מתוך המטבח האיטלקי ומהמטבח הישראלי, הוא מצליח לעשות אדפטציה מושלמת לחיך של הקהל המקומי ומפתיע לא אחת גם את חובבי הסושי והמאכלים האסייתיים, שמוכנים להישבע שטעמו כבר הכל, ואת כל הטוב הזה הוא מציע במסעדת "טוקיו סושי בר" שברחובות, שמככבת בקמפיין מרעיש ברשת בימים האחרונים.
ויש כאן באמת הכל - קומבינציות סושי צבעוניות ומגוונות, גיוזה ביתית, לחמניות באן ממולאות באסאדו או רוסטביף, פאני פורי, מוקפצים ואפילו בננה סושי, שאי אפשר להפסיק לאכול.
היכולת לצמוח מעולמות שבורים
משה דייב הוא הדוגמה הקלסית לילד שיכול היה ללכת לאיבוד. כמי שגדל במשפחת אומנה, איבד את אימו בגיל צעיר ונשאר לטפל באביו, באחיו הקטן ובעול הבית, נלחם שלא להישאב אל עולם של פשע, בטלה וגרוע מכך.
אך מה שמדהים לגלות באופיו, ואולי בזכות מאפייני האישיות הללו הוא הצליח לבנות את עצמו מתוך עולמות שבורים, הם היכולת להסתכל קדימה ולזהות את הטוב שאפשר להפיק מכל דבר בחיים. הוא איש של עשייה, לא רודף אחרי תהילה, מסוג האנשים שחיים את היומיום ורוצים לייצר את המציאות שלהם בכוחות עצמם, בלי לחכות שמישהו יעשה עבורם או שמשהו יקרה להם וישנה את גורלם.
החלום האמיתי שלו הוא להציל ילדים שמגיעים בדיוק מהמקומות שמהם הוא ניצל. כשהוא מודע לכוח של המטבח כמקום מפלט, שמגן על בני נוער מהרחוב, מהפשע ומהבריחה, הוא חולם לתת למי שאיבד את הדרך מסלול יציב וטוב לצעוד בו. את ההזדמנות שקיבל, הוא חולם לתת היום לאחרים. בין עמדת הסושי להקפצות ובין מסעדה בראשון לציון לרחובות, הוא חולם להציל את הילד שהיה, ובעצם מבין, שבכוחו לעשות הרבה יותר מזה, לטובת הקהילה והחברה.
רוצים להזמין? סירקו את הקוד
להזמנות - 08-851-9999
לאתר הבית https://tokyo-sushi-bar.co.il
פייסבוק
אינסטגרם
ביצוע הכתבה נעשה על ידי weshow
weshow instagram
weshow tiktok