משרד המשפטים מקדם שינוי משמעותי באופן ניהול תביעות קטנות בישראל, כך ששופטים יוכלו לראשונה להכריע בתביעות על בסיס מסמכים בלבד ולקיים דיונים בווידאו, מבלי לזמן את הצדדים לאולם. האם מדובר בבשורה של ממש עבור המתדיינים בבתי המשפט? כזו שתחסוך זמן שיפוטי וכסף לצרכנים? או שמא מדובר בפגיעה דבר באוכלוסייה הזקוקה לצדק ולא לקיצור תהליכים?
עו"ד דב דוניץ, בורר ומומחה לניהול הליכים משפטיים חלופיים ממשרד עורכי הדין דוניץ ושות', סבור כי השינוי המתוכנן יפגע דווקא במי שזקוק לסיוע ממערכת בתי המשפט והוא אינו אופטימי כי הרפורמה תסייע לו.
לדבריו, הצורך ברפורמה נובע מריבוי ההליכים, מחסור בשופטים ומהתמשכות תביעות קטנות חודשים ואף יותר. הצורך להפחית את העומס הוא זה שהניע את המערכת לחפש שינוי, אך זה המתוכנן צפוי לפגוע בצרכנים.
כך, במסגרת הרפורמה המתוכננת יתכן ותיקים המתנהלים בבית המשפט לתביעות קטנות אף לא יידונו בפני שופט וייסגרו על בסיס כתבי הטענות ולפי הכרעתו של השופט.
לדברי עו"ד דוניץ, זו בדיוק הבעיה ברפורמה המוצעת. לשיטתו, במרבית המקרים, תביעות קטנות הן תביעות צרכניות, כאלו שמאפשרות לאזרח הקטן לתבוע בגין פגיעה או עוול שנגרמו לו מחברה גדולה, בית עסק, רשת וכדומה.
ברוב המקרים תובעים אלו אינם מיוצגים, אך לעומתם הנתבעים, המהווים את ה"כוח הכלכלי הגדול" ביחס לצדדים, הם דווקא כן מיוצגים משפטית.
במידה והשופט לא רואה את הצדדים ולא יכול להתרשם מהם, קשה להניח כיצד ניתן לעשות משפט צדק במקרים אלו עם כל הכבוד לרצון להפחית את העומס. התוצאה היא פגיעה באזרח הקטן.
לדברי עו"ד דוניץ, פרט לניהול הליכים בביהמ"ש עומדות לקהל הרחב אפשרויות נוספות, אלטרנטיביות והן מו"מ, גישור ובוררות. בוררות היא למעשה משפט מופרט כאשר הבורר הוא שופט והוא מכריע את הדין. לעומת זאת, הליך גישור הוא הליך של שיח, ובו המגשר לא מכריע את הדין אלא יושב עם הצדדים, דן איתם ומגיע להסכמות.
משך הזמן שהליכים אלו נמשכים תלוי בצדדים עצמם. בעיקרון, אם הבורר מצליח למקד את הצדדים ומוכנים להתמקד אפשר בהחלט לסיים את הבוררות בישיבה אחת או שתיים ובמתן פסק דין. החוק כברירת מחדל קובע שבורר צריך לתת פסק דין בתוך שלושה חודשים ויכול לבקש הארכה לשלושה חודשים נוספים. במידה והבוררות מתנהלת ביעילות, האלטרנטיבה בוודאי זולה יותר. אך אם לאו, היא עלולה להיות יקרה הרבה יותר.
כל מה שצריך לדעת על הליך בוררות:
לבוררות בישראל שורשים היסטוריים עמוקים, החל מהתקופה העות'מאנית ותקופת המנדט הבריטי. בתקופת המנדט הבריטי, הונהגה פקודת הבוררות, שקבעה את הכללים הבסיסיים לבוררות. פקודה זו השפיעה על חוק הבוררות הנוכחי, התשכ"ח-1968, שנחקק על ידי הכנסת לאחר הקמת המדינה. החוק משלב אלמנטים מהפקודה הבריטית, תוך שהוא נשען גם על עקרונות מהמשפט העברי. התפתחות היסטורית זו משקפת את השילוב של מסורות משפטיות המעצבות את נוהלי הבוררות בישראל כיום, ומספקות מסגרת מובנית אך גמישה ליישוב סכסוכים מחוץ למערכת המשפט המסורתית.
חוק הבוררות, תשכ"ח-1968
חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, הוא חקיקה מרכזית בישראל המסדירה הליכי בוררות. החוק, שנחקק על ידי הכנסת לאחר הקמת המדינה, מושפע רבות מפקודת הבוררות הבריטית ומהמשפט העברי. החוק קובע כי הסכמי בוררות חייבים להיעשות בכתב על מנת שיהיו תקפים, ובכך מבטיח בהירות והסכמה פורמלית של כל הצדדים המעורבים. כמו כן, החוק מאפשר גמישות בבחירת בוררים וקביעת נהלים, ובלבד שהצדדים מסכימים לכך. מסגרת משפטית זו נועדה לייעל את יישוב הסכסוכים מחוץ למסגרות בתי המשפט המסורתיות, והופכת אותה לחלק בלתי נפרד מהנוף המשפטי בישראל.
פתיחת הליך בוררות ובחירת בורר
פתיחת הליך בוררות מתחילה בהסכם בין הצדדים המעורבים. הסכם זה צריך להיות בכתב ולציין בבירור את הכוונה ליישב סכסוכים באמצעות בוררות. לצדדים יש את הגמישות לבחור את הבורר שלהם, שיכול להיות מומחה בתחום הרלוונטי או איש מקצוע משפטי. אם לא יגיעו להס agreement על בורר, גוף חיצוני, כמו יושב ראש לשכת עורכי הדין, יוכל למנות אחד. ההסכם מתווה גם את הנהלים, כללי הראיות ולוחות הזמנים, המאפשרים לצדדים להתאים את התהליך לצרכים הספציפיים שלהם.
תנאי סף ותנאים להסכמי בוררות
בישראל, הסכמי בוררות חייבים לעמוד בתנאי סף ותנאים ספציפיים כדי להיות תקפים. ראשית, כל הצדדים המעורבים חייבים להיות בעלי כשרות משפטית להתקשר בחוזים, מה שאומר שקטינים, פושטי רגל ואנשים עם מוגבלויות שכליות בדרך כלל אינם נכללים. ההסכם עצמו חייב להיות בכתב, אם כי הוא יכול להיות חלק מחוזה גדול יותר או במסמכים שבהם נעשה חליפין. חשוב לציין, ששני הצדדים חייבים להסכים לבוררות באופן מלא, ללא כל צורה של כפייה או הונאה. אם ההסכמה מתקבלת בתנאים של מרמה, הצד הנפגע יכול לפנות לבית המשפט לביטול ההסכם.
אכיפת פסקי בוררות
אכיפת פסקי בוררות בישראל מחייבת מעורבות של בית המשפט. לאחר מתן פסק בוררות, על הצד הזוכה לפנות לבית המשפט בבקשה לאשרו. שלב זה חיוני על מנת להקנות לפסק תוקף משפטי מחייב ואפשרות לאכוף אותו כנגד הצד המפסיד. תפקידו של בית המשפט הוא לוודא כי הליך הבוררות נוהל באופן תקין ותוך שמירה על כללי הצדק הטבעי. במקרה של חשד להונאה או חוסר תום לב, בית המשפט רשאי לסרב לאשר את פסק הבוררות. לפיכך, בעוד שהבוררות מציעה מנגנון יישוב סכסוכים פרטי, מערכת המשפט מספקת בקרה הכרחית על מנת להבטיח צדק והגינות.