בעולם שממהר לסמן הצלחה כבר בגיל צעיר, לא פעם דרך תוכניות ריאליטי כאלה ואחרות, יש מי שהסיפור שלהם נכתב אחרת. הם לא פורצים מוקדם ולא ממהרים לכבוש כותרות, אלא צוברים חיים, ניסיון ושקט פנימי. וכשהם יוצאים לאור, זה לא קאמבק אלא רגע של דיוק ובעיקר של הבשלה. כזה הוא הסיפור של ענת בן ארי, מחזאית, במאית, מורה והיום מתברר, גם נערת רוק בגרסה מיושבת.
לכן כשנדלקו האורות בערב ההשקה של ענת בן ארי, הצופים לא פגשו את הבמאית הסמכותית שהתרגלו לראות במשך השנים. גם לא את המורה מהתיכון או את האישה שמנווטת קבוצות של נוער בסיכון. על הבמה עמדה ענת, הבוגרת, המנוסה, בלי שחקנים שיחצצו בינה לבין הקהל ובלי תפאורה מפוצצת, והיא פשוט הניחה על השולחן את הלב שלה, זה שחיכה מקופל במגירה מאז שיצאה מהקיבוץ.
רשימות של כאב ורגשות מאוחסנים
בעוד שבמשך עשורים ענת בן ארי הייתה זו שנותנת לאחרים את המילים, בונה להם את הביטחון, כיוונה להם את הזרקור ושלחה אותם לקדמת הבמה, בביתה שלה, בשקט, היא ניהלה רשימות קצרות וישירות על רגשות וחלומות, ואולי הראשון שבהם הוא על אביה שנפטר כשהייתה רק בת 3. "אבא שלי הוא זיכרונות של אחרים", היא כתבה באחד משיריה, וזיקקה למשפט אחד את הילדות בקיבוץ משגב עם, עם לינה משותפת בבתי ילדים סמוך לגבול הלבנוני. "לא באמת הכרתי אותו, אין לי זיכרונות מהגיל הזה", היא אומרת בכנות, "לכן החלק הזה מאוחסן בתוך רשימות כאב".
לאחר שירותה הצבאי, ענת ביצעה מעבר חד מהקיבוץ השקט לעיר הגדולה, תל אביב שוקקת החיים, וזו מבחינתה הייתה המערכה הראשונה של החלום. "רציתי ללמוד משחק, זה היה הכל עבורי", היא נזכרת בתקופה של לימודים מסביב לשעון ועבודות לא פשוטות. כמי שיצאה מהקיבוץ בלי גב כלכלי, ההישרדות הייתה חלק מהיום-מיום. אבל הכתיבה תמיד הייתה שם בצד, מחכה לרגע שבו התיאטרון התובעני יפנה לה קצת מקום.
לאחר הפרק התל-אביבי בחייה, ענת הגיעה דווקא אל קריית גת. שם, לצד ניהול מגמות תיאטרון בבתי ספר ותיאטרון למבוגרים, היא מצאה את עצמה עובדת עם הלב הפועם של החברה הישראלית. בין היתר עם נוער בסיכון בבית הילדים "נווה חנה". על הפרק הזה בחייה היא מספרת: "רציתי שהילדים בפנימייה יקבלו כלים מקצועיים, לא עוד חוג שבאים אליו לשעה והולכים. זו כמובן לא משימה קלה, כי צריך לחבר בין קצוות שלפעמים נראים בלתי אפשריים. למשל ילדים יהודים וילדים בדואים, שביום-יום בקושי נפגשים, ופתאום צריכים לחלוק במה".
מתוך המפגש הטעון נולד מחזה מקורי, סיפור עדין על התקרבות בין נער יהודי לנערה בדואית. "לא עשיתי להם הנחות בגלל הרקע האישי שלהם", ענת אומרת בנחישות. "מבחינתי הם שחקנים לכל דבר, לכן הדרישות הן דרישות של במה מקצועית ודקדקנית. היו כאלה שנשרו בדרך, אבל גם כאלה שגילו שם את אהבת חייהם והתעצמו הרבה מעבר".
ההימור של ענת השתלם בגדול. ההצגה ששילבה תנועה ושירה, יצאה למסע הופעות בגרמניה ושווייץ, ופתאום הילדים מהפנימייה בקריית גת מצאו את עצמם מקבלים תשואות על במות באירופה. "זה לא תיאטרון טיפולי בהגדרה שלו, אבל כשילד כזה מגלה את הכישרון שלו ועומד מול קהל, הריפוי פשוט קורה מעצמו".
נערת רוק במסווה של במאית
בזמן שהיא ביימה את הדרמות של אחרים, בתוך תוכה החל להבשיל מחזה אחר. עשרות שירים שכתבה לאורך השנים, כאלה שלא ראו אור, החלו לדפוק על הדלת וביקשו לצאת. ענת הבינה כי אם לא עכשיו, זה כבר לא יקרה לעולם והחליטה לעשות מעשה. לא פריצה מתוכננת של קריירה, אלא מפץ של אמת. מפגש מקרי עם המפיק והמלחין רובי ראובני, היה הרגע שבו ענת הפסיקה לנהל את היצירה ופשוט התחילה לחיות אותה. "הגעתי עם המון חששות", היא מודה. "בשנה הראשונה עוד עשיתי צעד קדימה ושניים אחורה. פחדתי שזה אולי חובבני, אבל רובי רכש את אמוני. הוא ראה שם משהו שאני בקושי העזתי ללחוש".
מה שרובי ראובני ראה שם הייתה נערת רוק שחבויה בתוך הבמאית המנוסה, לכן פתאום המילים התמציתיות והחשופות שלה מצאו בית מוזיקלי. החיבור הזה הוליד רגעי שיא שפעם נראו לה כמו חלום רחוק. "הלחנים הלכו לכיוונים שלא דמיינתי", היא מספרת בהתרגשות, "שירים שחשבתי שהם רציניים קיבלו פתאום קלילות של בוסה נובה, ומה שחשבתי שהוא רק שיר אהבה, פתאום נשמע לאחרים כמו ביטוי לתשוקה".
הבשלה היא חלק מהעניין
המעבר הזה מכיסא הבמאית אל קדמת הבמה במופע-הרצאה החדש שלה, הוא הסטארט-אפ האישי והחדש של חייה. ענת כבר לא צריכה שחקנים שידברו בשמה היא עומדת שם לבד, עם הסיפורים שלה, מהלב ומהראש. בערב ההשקה המשפחה המורחבת, מי שבמשך שנים הכירו אותה מהמקום הקרוב ביותר, מצאו את עצמם מול ענת אחרת, חשופה ומרגשת עד דמעות. "הם שאלו אותי 'איך לא סיפרת שאת כותבת? אבל זה לא שהסתרתי, פשוט חיכיתי לזמן הנכון". וכך, כשאחרים כבר מתחילים לסכם קריירות, ענת בן ארי מוכיחה שהבשלה היא לא תהליך של התעייפות, אלא של דיוק. "יש משהו בגיל הזה משהו שנותן מין זריקת מרץ שאומרת לך, זוזי".
אם הייתה פוגשת היום את ענת בת ה-20, המבולבלת, שרק יצאה מהקיבוץ עם חלום גדול ומזוודה קטנה, היא לא הייתה מבטיחה לה שקט. "הייתי אומרת לה שזה לא הולך להיות קל, למעשה יותר כמו נסיעה ברכבת הרים. אבל בכל זאת לכי בדרך הזו, צפויות לך עוד הרבה הרפתקאות". היום, כשהשירים שלה כבר בחוץ, היא רק רוצה שהם יקבלו כנפיים משל עצמם, והרווח יהיה לא רק שלה אלא של כולנו.
לפלייליסט של שירי ענת בן ארי