הצורף האדריכלי: יוסי שטרית חושף את היהלומים שמסתתרים בבית שלכם

אחת הבעיות השכיחות בתהליך של תכנון, שיפוץ או בנייה היא הפער בין מה שהלקוח רואה מול העיניים לבין מה שבאמת אפשר להוציא מהנכס או מהמגרש. הרבה אנשים נכנסים לבית קיים ורואים קירות, חלוקה מיושנת, מפלסים מסורבלים או פתחים שלא עובדים נכון. אחרים עומדים על מגרש ריק ורואים בעיקר אילוצים, טופוגרפיה, כיווני שמש, מגבלות תכנון או גבולות בנייה. אבל דווקא בתוך המקומות האלה, שבהם נדמה שאין הרבה מה לעשות, מסתתר לא פעם הפוטנציאל הגדול ביותר. היכולת לזהות אותו, להבין אותו ולזקק אותו לכדי פתרון מדויק, היא זו שעושה את ההבדל בין תכנון סביר לבין בית שמרגיש נכון באמת.

זו בדיוק המומחיות של האדריכל ומעצב הפנים יוסי שטרית, שמלווה פרויקטים בכל רחבי הארץ, בעיקר בתחום מגורי היוקרה, וילות ודירות יוקרה, אך גם בפרויקטים מסחריים, משרדים, לוגיסטיקה ומתחמים שמשלבים בין מגורים לשימושים ציבוריים. שיטת העבודה שלו נשענת על הקשבה עמוקה ללקוח, אבל לא פחות מכך על היכולת לראות מעבר למה שנמצא כרגע על השטח.
"אני אולי בשונה מאחרים מאוד קשוב ללקוח, וביחד איתו מגדיר את הסגנון. אנחנו הולכים יד ביד, בוחרים צבעים, חומרים, מגדירים את הפרוגרמה ומעצבים אותה. כך שאני חורט על הדגל את ההקשבה ללקוח, לנסות ליצור את החלום שלו, לא פחות מאשר הפנטזיות שלי. כי מבחינתי תכנון טוב לא מתחיל מזה שאני בא עם שפה מוכנה וסוגר עליה את הבית, אלא מזה שאני מבין מי האדם שמולי, איך הוא חי, מה חשוב לו, ומה נכון לו באמת".

הכוח של יוסי שטרית לא נשען רק על טעם או על שפה עיצובית, אלא על היכולת לזהות פוטנציאל חבוי. במובן הזה, הדימוי של "הצורף האדריכלי" יושב עליו היטב. כמו צורף שמזהה בתוך חומר גולמי משהו שאחרים לא רואים, כך גם הוא נכנס לנכס קיים או למגרש, ומחפש את היהלומים שכבר נמצאים שם.
"הכיף הגדול שלי הוא לחשוף את היהלומים האלה בנכסים קיימים וגם בווילות חדשות", הוא מסביר.

"הלקוח לא תמיד רואה את כל הפוטנציאל שיש בנכס, לכן היכולת של אדריכל להיכנס, לראות את החוץ והפנים, ופתאום להבין שדרך הורדה של קיר, פתיחה של חלון או הזזה של דלת כניסה אפשר לשנות את כל התחושה בבית, זה מה שמשנה את איכות החיים בבית".

יוסי מדבר על זה כמעט בהתלהבות של מי שמוצא שוב ושוב משהו נסתר בתוך הקיים. לא רק שיפור של חלל, אלא גילוי של אפשרות אחרת לחיות בו. "לפעמים אנשים אומרים משהו במילים קטנות, אבל זה בעצם העולם שלהם. לפעמים זה משפט קטן, הערה קטנה, ודווקא שם נמצא המפתח לבית. היכולת לקחת את זה, לפרש נכון, ולזקק ממנו בית אמיתי, היא אולי אחד הדברים הכי חשובים בעבודה הזאת".

אחת הדוגמאות הטובות לגישה הזאת של יוסי שטרית היא בית בן שלושה מפלסים שתכנן בכרמליה. במקרה הזה, הבעיה הייתה מהותית. חלל המגורים המרכזי היה בכלל בקומה השנייה, מנותק מהחצר ומהקרקע, כך שהקשר בין החוץ לפנים כמעט לא התקיים.

"בפרויקט הזה לקחתי בית של שלושה מפלסים, והבנתי שהחיבור הנכון לחיים צריך להיות בכלל למטה. לכן הורדתי את מרכז הכובד של הבית אל הקרקע וחיברתי את החצר אל חלל המגורים. זה דרש הרבה מאוד התעסקות, גם תכנונית וגם קונסטרוקטיבית, אבל זה בדיוק הסוג של מהלכים שמוכיחים למה אדריכלות היא לא רק סידור של חללים, אלא יכולת לשנות את הדרך שבה הבית חי ונושם".

המהלך הזה לא היה רק שינוי תכנוני. הוא שינה את כל תפיסת הבית. ברגע שחלל המגורים חובר נכון לחוץ, לאור, למבט ולקרקע, הבית הפסיק להיות אוסף של קומות והפך למקום שחיים בו אחרת.

גם החיבור לטבע אינו מקרי בעבודה של יוסי שטרית. הוא רואה בו חלק מרכזי מהתכנון, ומשתמש במונח "אדריכלות ביופילית" כדי לתאר את הדרך שבה הוא מבקש לחבר את הבית לסביבה שלו.
"אני לא רואה באדריכלות ביופילית סיסמה, אלא דרך לחשוב ולשים הרבה דגש על נופים שרואים מהחלון, על חיבור של החצרות, על מבטים, על אור, ועל איך הטבע נכנס פנימה. לפעמים זה חלון שנפתח למקום הנכון, לפעמים זה חיבור אחר בין חלל המגורים לחוץ, ולפעמים זה פשוט לדעת לא לחסום את מה שכבר קיים סביבך. אני מחפש איך לייצר תנאי נוחות אופטימליים, אבל גם איך לייצר בית שיש בו יופי שנובע מהסביבה ומהקשר אליה".

כמו אצל אדריכלים רבים, גם אצל יוסי שטרית החלל הציבורי הוא נקודת המוצא לתכנון. אבל אצלו יש לזה הגדרה מאוד ברורה: המטבח הוא מדורת השבט.

"הדבר הראשון שאני מתכנן בבית הוא החלקים הציבוריים, ובעיקר המטבח. אני מנסה להבין מה היחס של המשפחה למטבח ולסלון, איך הם חיים, איך הם נפגשים, עד כמה הם מארחים, ומשם ממשיך הלאה. המטבח הוא מדורת השבט וברגע שמבינים אותו, הרבה מאוד מהבית כבר נפתח".

מהנקודה הזאת מתפתח גם ההיגיון של הבית כולו. לא מתוך חלוקה יבשה של חדרים, אלא מתוך הבנה של החיים עצמם. מי נפגש איפה, איפה יושבים, איך נעים, איפה נכנס אור, ואיך החלל הציבורי מחזיק את הבית כולו.

יוסי שטרית לא פועל מתוך התנגדות עקרונית לטרנדים, אבל הוא גם לא ממהר להימדד לפיהם. הוא אוהב חומרים, אוהב להתנסות, ונהנה לעבוד עם שפות חומריות שונות, אבל תמיד מתוך התאמה לאדם, למקום ולזמן.

אחת הטעויות הנפוצות ביותר שהוא מזהה אצל מי שמתכננים לבנות בית היא בדיוק הרדיפה הזאת אחרי משהו שלא באמת מתאים להם. "פנטזיות", הוא אומר.

"אני מנסה לא להיצמד לטרנדים. אם יש משהו שאני אוהב אני משתמש בו, אבל לא בגלל שהוא טרנד, אלא כי זה יכול להתאים. למשל, לאחרונה אני מתכנן פרויקט מסוים בסגנון איביזה סטייל, עם גווני חול ואבן, משולבים עם עץ, קש, במבוקים, משהו מאוד טבעי, אותנטי והרמוני, וזה גם מתאים מאוד לארץ".
במילים אחרות, הוא לא יוצא נגד חלומות, אלא נגד הפער שבין דימוי חיצוני לבין חיים אמיתיים. כי בית צריך להיות נכון לא רק ביום המסירה, אלא גם הרבה אחר כך.

גם העבודה שלו מול טופולסקי רצף נשענת על אותו רצון לדייק, לאלתר פחות ולהישען על שותפים מקצועיים שמסוגלים להבין ולהגשים רעיון.

"מבחינתי טופולסקי רצף הם מספר אחד. יש להם מגוון עצום של חומרים, אנשי מקצוע ואנשים טכניים מקצועיים, ואני תמיד מקבל מהם מענה לכל חלום עיצובי שאני חושב עליו. כשאתה מתכנן בית מקצה לקצה, אתה צריך לדעת שיש מולך גוף שמבין גם את הרעיון וגם את החומר, ויודע לתת פתרון ברמה גבוהה".

אתר

אינסטגרם